איך הלכה קריירה

אי שם בין 17 ל18
בועז, מנחם ואני מחפשים ריגושים ומחליטים שאנחנו עושים "מכה" הולכים לשחק אותה "כנופיית פורצים". בנחלת בנימין בחזית המשרד הייתה חנות בגדי גברים, משהו איכותי, מעילי עור, בלייזרים ספורטיביים ומכנסי טרלין.

מתכננים את הכניסה דרך החצר, של המשרד וחנות הצילום והתקליטים שלנו, הייתה שם דלת אחורית של חנות הבגדים, הדלת אף פעם לא נפתחה, אבל מעליה היה חלון צר בערך 40 ס"מ רוחב, באותה תקופה עוד יכולתי לעבור במקומות צרים יותר, (היום!? הייתי נתקע שם ורק מכבי אש יחלץ). מחליטים שמנחם ואני נכנסים ובועז נשאר בחוץ לתצפת, בועז יעמוד בחזית החנות מול חלון הראווה ובעצם אנחנו נראה אותו מתוך החנות, אם הוא זז מטווח הראייה שלנו, סימן שאנחנו צריכים להתחבא כי מישהו מתקרב.
שתיים בלילה נכנסנו, התחלנו לאסוף בגדים, כמה מעילים ומכנסיים וזרקנו אותם דרך הפתח שמעל הדלת האחורית, כשהחלטנו שסיימנו חזרנו לדלת האחורית, התחלתי לטפס החוצה כשמנחם מאחורי מחכה שאצא כדי שיצא גם הוא, עוד אני תלוי חצי גוף בחוץ, אני רואה את בועז לשניה והוא מספיק לסנן מבין שיניו "משטרה", מנחם ואני קפאנו ולא זזנו, אני תלוי על החלון חצי גוף בחוץ חצי בחנות, מנחם מחזיק אותי מאחור שלא אחליק, אני רואה את הגב של בועז ואלומת אור של פנס, מישהו שואל את בועז "מה אתה עושה כאן?"
בועז בלי להתבלבל עונה: "אני מחכה לחבר שלי, זה הבי"ס נהיגה של אבא שלו, הוא תיכף מגיע".
אח"כ הסתבר שכשאנחנו היינו בדרך לצאת מהחנות הגיעה ניידת מכיוון רח' אלנבי, בועז בדיוק נכנס חזרה לחצר אבל הם הספיקו לראות אותו ונכנסו אחריו.
אני עדיין תלוי על החלון הרגליים מתחילות לרעוד תלויות באויר, מנחם מחזיק לי אותן מאחור ולוחש לי "אל תזוז". השוטר מריץ את הפנס שלו על החצר ולא רואה כלום, טוב, השוטרים של פעם היום עוד יותר 'אהבלים' מאשר היום, ובועז, בכלל נראה כמו ילד טוב, זה עבד… השוטר אמר יפה שלום והלך.
יצאנו בשלום ו……את הבגדים חילקנו לחברים.
זה היה היום שבו ויתרתי על קריירת פורץ מבטיחה.