באנו ולא היית

השבוע הגיע בועז מארץ האגמים להשתכשך בביצה הקטנה שלנו. הלכנו לכרם להתבשם מניחוחות מוכרים ומעלי זכרונות וכטוב ליבנו בחומוס והפול הדרמנו אשדודה לבקר אותך. בועז עוד לא ראה איפה הנחנו אותך.

בועז אומר שלא היתה לו כל דרך להתמודד עם עזיבתך אלא באמצעות המוסיקה והקטע שכתב. אני חושב שהדרך להתמודד היא להביט קצת פנימה. הרי בכל אחד מאיתנו קיים מנחם אחד לפחות כפי שבך היו קיימים חתיכות חיים מאיתנו.

דברנו מעט על דרך החיים שלנו והעלינו את האפשרות של "למות לבד". מוזי, בועז ואני החלטנו פה אחד כי אין כל בעיה למות לבד אלא להיות בחיים ולחוות את כאב הבדידות. למות כל יום קצת, לאבד את טעם החיים, את הדברים הקטנים שנותנים לנו את תחושת "עוד קצת מזה" ואני חושב על אותם ימים אחרונים שלך, ימים בהם בישלת את ההחלטה להפרד מאיתנו מבלי להודיע לאף אחד מה עובר עליך ומה כוונותיך.

כמה כאב של בדידות חווית באותם רגעים רק אלוהים יודע כי אותנו לא שיתפת. היינו שם בשבילך, היית מוקף בכאלה שאהבו אותך ולא ידעת לקבל. איך הטבע האנושי יכול להתעלל באדם אחד. נותן לו את היכולת לאהוב אבל שולל ממנו את היכולת לקבל. אין בכאב הזה שאני חש עכשיו אפילו שמץ של חוויה רוחנית, הנסיון לתרגם תחושות אלה למילים כתובות נדון לכשלון ולכן אוותר על זה.

אז זהו,

באנו, השקנו את הקקטוס המיותם, שטפנו את האבן הקרה והדלקנו נר נשמה (גם עבור נשמותינו)

ואתה לא היית.