הנה עברה שנה

מה כבר שנה? זאת בערך הייתה התגובה של רובם, מה אני אגיד לך מנחם, הזמן רץ.

לפני כחודש נפגשנו אצל יהודית ושירה בבית, מפגש קטן משפחתי כזה, לא ערב זיכרון, מן ערב צחוקים כזה, חוויות שכל אחד עבר איתך ולידך. כמו שתמיד דיברנו, שכך היינו רוצים. בקיצור, הרצנו קטעים, בטוח שהיית אוהב את זה.

ביום רביעי שעבר עלינו לקבר שלך, אתה לא היית שם, אנחנו היינו. אני יודע זה נשמע לא טוב, או כן.. אבל אתה יודע אנחנו מדברים פתוח, לא היו יותר מדי אנשים אבל גם לא פחות מדי, לדעתי היה שם מי שהיה צריך להיות.

אתה איננו, אתה לא נמצא בשום צורה, ובקרוב גם אנחנו נצטרף, אבל בינתיים אנחנו עדיין כאן על הכדור המחוריין הזה שהולך ומתדרדר מיום ליום. מה שהיה שם זה הזיכרון שלך, זה הדבר היחיד שנשאר כנראה מהחומר וגם לזמן מוגבל.

רגע, אז אל מי אני מדבר עכשיו?!

אני מדבר אליך… אל הזיכרון שלך… אלי… לא יודע, זה לא חשוב.

בקיצור עמדנו ליד הקבר וראיתי את הכאב שוב עולה על פניהן של יהודית ושירה, ראיתי את אמא שלך עומדת שם, אשת ברזל, חונקת חזק את הכאב שבתוכה, ראיתי את ורדה מנסה להיות קלילה כרגיל אבל רגליה קצת כושלות ליד הקבר. כן, הזיכרון [אתה] צף והוא כואב.

דבר אחד בטוח הקבר זה לא המקום שבו אנחנו נפגשים, אני פוגש אותך כל יום, אני יודע שגם האחרים, אנחנו פוגשים אותך בזכרונות, יום על יום, לפעמים אני שואל את עצמי, מה זה? למה זה בא כל יום, למה הזיכרון לא מרפה, והבנתי.

יש אנשים שצרובים אצלנו בנשמה, הם הופכים להיות חלק מחיינו, לטוב ולרע, אנחנו הולכים איתם כל הזמן, שום עליה לקבר זה או אחר לא עושה את זה. תראה, מאז שסבי וסבתי נקברו לא עליתי פעם אחת לקברם, אבל אין יום שאני לא חושב עליהם, הם מלווים אותי כל הזמן. אבא שלי קבור בהולנד, אתה יודע, לא הייתי פעם אחת בקברו, גם לא מעניין אותי להיות שם, מי כמוך יודע מה חשיבותו של אבי בחיי וכמה אהבתי אותו, אז הוא איתי, כל יום, מלווה אותי, אני נזכר בו כשאני עושה לפעמים דברים הכי קטנים, הוא היה המאמן שלי, לטוב ולרע.

ואתה… כן אתה איתי כל יום, רוצה לפעמים להניח לך בשקט ולא מצליח. מוציא אותך כל יום ממנוחתך ונזכר, ונזכר ונזכר…. ים של סרטים.

נפרדתי מהרבה אנשים בדרך, אבל רק מעט מלווים אותי כל יום בחיי, כל אחד מהם נתן לי משהו שמלווה אותי אותי ומאפשר לי להעביר עוד יום, ואתה כאן בתוכי, בחבורה המצומצמת הזאת.

וניפגש בסוף אתה יודע