אהלן מנחם

הזמן ממשיך לרוץ והחיים עדיין ממשיכים, פה הכל כרגיל, ההוא, ההיא ההם הכל אותו בולשיט.
מאז שהלכת לא עובר יום בלי שתהיה איתי, הפתאומיות הזאת הלא בלתי צפוייה בגילנו שבה נטשת את העולם, השאירה אצלי חור והרבה מחשבות.
אז נכון שבזמן האחרון, לפני הנסיעה האחרונה שלך היינו רק בקשר מזדמן, מדברים אחת לחודש, מתכננים איך נפגש באזור כשתבוא אולי להעמיס בננות, או בת"א ואולי אפילו אגיע לאשדוד. אתה היית שם, אני הייתי כאן אבל שנינו היינו קיימים, כך שהמפגש היה תמיד פונקציה של זמן, לא שעכשיו לא…. אבל זה שייך כבר למימדים אחרים.
אני נזכר איך נהנית מהדיסק שהכנתי ושלחתי לך, של אותם שירים ישנים, 'השירים שלנו' קראת להם, אתה צודק, זר לא יבין זאת, 'השירים שלנו' זאת הגדרה שכל נסיון לתאר במילים לא יעזור, פשוט 'השירים שלנו' ומיד הם מתנגנים בראש.
ו..'השירים שלנו' זרקו אותך לאחור לסרטים אחרים, הרבה לפני… לתקופת התום.
תגיד לי, אז מה זה היה האקזיט הזה? ובכלל, מה קורה שם? שווה?
אנחנו נשארנו כאן, חושבים עליך כל הזמן כ-ו-ל-ם אני מרשה לעצמי לומר זאת ברבים, נשארת בלב כולנו ואני שואל את עצמי לפעמים, האם ידעת באמת בחייך כמה אהבו אותך, האם יכולת לאהוב כך את עצמך? האם ידעת שאתה מנחם, אחד ויחיד?
חרוטים לי שני מפגשים בראש, לא/כן יודע למה דווקא שני אלה, אבל מה זה חשוב.
אחד כשאספתי אותך עם הרכב למרגלות הגלבוע, השארת את המשאית בשדה כדי שיעמיסו אותה, הלכנו למסעדה בצומת המעיין שנראית בערך כמו 'קפה בגדד'.
ישבנו שעה וחצי בערך, ככה לבד עם עצמנו משתפים אחד את השני, אחרי הרבה זמן שלא נפגשנו, הרגשתי אותך, ואתה הרי לא בדיוק ה'שתפן' האולטימטיבי, אבל ה'קפה בגדד' הזה בכניסה לבקעה עם הלהט המדברי כששנינו הלקוחות היחידים, יצר את האווירה המיוחדת.
המפגש האחר היא הפעם האחרונה שבה נפגשנו בועז, אתה ואני. קפצנו לחנות של גידי, אח"כ הלכנו לאכול משהו בכרם, ישבנו שם צוחקים, מדברים על ציפיות ועל אין ציפיות, איך חיים את החיים האלה שקיבלנו במתנה כ'זמן פציעות' אחרי שנגמר הזמן הרשמי של המשחק, 'עכשיו אנחנו חיים בבונוס' צחקנו. כי למות כבר היינו צריכים מזמן. ובועז תמיד אומר, 'בעמק השדים כבר היינו' ו'ביקרנו מעבר להרי החושך וחזרנו'. עכשיו נשאר מה שיש וזה הרבה אם מסתכלים על זה נכון, במיוחד מול מה שיכול היה להיות.
אז נכון, הסוסים הם לא אותם סוסים, הזיונים הם לא אותם זיונים וכבר אין כוח למלחמות, לבנות אין קוקו והסרפאן נזרק מזמן.
אח"כ טיילנו בשוק נהנים מהצבעוניות, הקולות והריחות, אפילו ראינו את יפת ה'שדרן' שהחזיר אותנו בדילוג הרבה שנים אחורה לימי דיזנגוף, כסית ושרתון. קפצנו גם לאבי אחרי כ"כ הרבה שנים ויצאנו עצובים.
כשאני משחזר את המפגש הזה ואיך סגרנו מעגלים באותו יום פתאום עולה בי התחושה שהייתה זאת בעצם פגישת פרידה, משהו שנכתב מראש. עם כל העצב שבלב, אני מנחם את עצמי ואומר, טוב שנפגשנו באותו יום, אתה הגעת מהדרום, אני מהצפון ובועז משוויץ עם מטוס מהשמיים.
אז יש את הבלוג הזה עם הסיפורים והצחוקים, לא בגלל געגועים לעבר, ממש לא, העבר הזה הוא סרט שהיה כייף להיות בו ולהיזכר לפעמים בסצינות ממנו, וברמה האישית אין לי שום חרטות, נהנה מהיום, כל יום ביומו, מצליח ל'הסתלבט' על החיים ועל עצמי בכלל, בלי גלים גבוהים מדי 'הקלות הבלתי נסבלת'.

חושב עליך כל יום