שעון לא תופס, גברת יש לך מרגרינה?

התקופה תחילת שנות השבעים, יוסי צחוק בצד ואני עובדים בהרכבת תריסים בחנות של אביו ברחוב אבן גבירול.
במשך היום עובדים, תחת משטרו הקשוח של יולק האבא, עם הסוסיתא, בין כל חלקי התריסים מוחבאת "טפטפה" המשמשת אותנו בין עבודה אחת לשניה.
כשמסתיים יום העבודה מתחילים את הוללות אחה"צ והלילה.
מגיעים לדירה  יוסי מעיף את שעון היד לפינה ומכריז:
"מעכשיו השעון לא תופס"

תיקונים
"תיקונים" היה מושג, לפעמים כשרצינו לעשות השלמת הכנסה, (צריך קצת מזומנים זמינים) היינו עושים עבודות פרטיות של תיקונים קטנים.
בזמן הזה היינו בוחרים את התיקונים הקלים, שלא יגזול הרבה זמן אבל יממן את היום.
מגיעים לדירה שהתריס בקושי זז על המסילה, רצועה קרועה או משהו דומה.
מזהים מיד את הבעיה, התריס תקוע ולא זז חלק, מסתכלים על התריס במבט של אוי, אוי, אוי ושואלים:
"גברת, יש לך מרגרינה?"
לפעמים הגברת הייתה פותחת זוג עיניים גדולות, כיוון שהיה זה בתקופת הסרט "הטנגו האחרון בפריז" (מרלון ברנדו ומריה שניידר 1972) וסצינת המרגרינה הידועה והמדוברת.
כשהייתה מביאה לנו מרגרינה היינו אומרים לה גברת, לא להפריע עכשיו!
מורחים מרגרינה על המסילה והגלגלים, מורידים את התריס ומרכיבים מחדש, סתם בשביל הרעש.
קוראים לגברת, תראי איזה יופי התריס רץ עכשיו, 50 לירות בבקשה גברת.